במסגרת בוקר יפה של שיטוטים בגפי בגליל העליון, התיישבתי בפינת חמד על שפת נחל הזורם בעצלתיים, מסביבי פריחת בר אביבית נפלאה ואין נפש חיה להפריע.
השאלה הקיומית צפה מיד על פני המים: להיות או לא להיות? להיות בתוך הרגע והעכשיו, לספוג את הנוכחות המלאה של הטבע סביבי, או לא להיות, להתבונן החוצה ולנקות את עצמי לגמרי מהכל, רק כך אוכל לצייר.
אני חושבת שזו הסיבה שאני אוהבת ומעדיפה לצייר בסטודיו ולא בחוץ, בטבע עצמו. בסטודיו אני מתנתקת מרעשי העולם סביבי ומרעשיי הפנימיים והצמח לפני גם הוא מנותק מסביבתו, חשוף ומבקש להתגלות. שנינו באינטימיות יוצרים קשר שנולד מתוך ההתבוננות הפותחת הכרות חדשה.
בטבע אני אוהבת להיות נוכחת, לספוג. הכיוון הוא פנימה, לא החוצה. זה ממלא אותי אנרגיה שאחר כך נותנת חיים למעשיי וחיות ליצירה.
ועם זאת, לצייר כשהטבע נושם וחי סביבי, חרקים מזמזמים, הנחל מאוושש… כל כך נעים ומשרה אוירה של רוגע. אני מנסה ללמוד להיות נוכחת בו ונוכחת בציור בו זמנית. קל זה לא.