הכול רוחש

הציור הגדול הזה על הנייר, התחיל לפני כמה חודשים מעירית גדולה אחת שעמדה בשיא פריחתה בחצר שלי. סביבה הייתה חגיגה של דבורי בומבוס גדולות ורוחשות.

הנחתי אותה במרכז הדף, ניסיתי בכל מיני אופנים להגיע אל מה שדמיינתי, ובשלב מסוים פשוט עזבתי את זה. הציור נשאר לעמוד בצד, מחכה לרגע שלו.

והזמן הזה הגיע דווקא עכשיו. ימים של מלחמה, מתח וניגוד כל כך עמוק בין הפנים לחוץ. בתוך האי-שקט הזה, כשאני מוצאת את עצמי נמצאת הרבה בבית ולא מלמדת, נעה בין שגרת הקיום לריצה לממ"ד – חזרתי אל הדף הגדול. הוצאתי אותו החוצה אל הגינה האחורית, והתחלתי להתבונן מחדש.

הנוף השתנה בזמן שחלף בינתיים. הטבע לא עוצר. העירית שלי כבר אינה פורחת, היא סיימה את תפקידה בגינה, אבל עכשיו אלו התורמוסים שגנבו את ההצגה. עשרות מהם ברקע, פורצים מתוך האדמה בלהב סגול ובוהק, הכול רוחש חיים. ברגע שהחלטתי להוסיף אותם לציור, משהו טוב התחיל להתרחש על הנייר.

פתאום, הדף התחיל להכיל בתוכו את כל מה שחלף וכל החדש המתהווה כרגע. זה כוחה של אמנות – לצרף, לחבר, למזג; להביא את הכול למכלול אחד של חיות וזרימה.

תהליך העבודה שלי הפך לריקוד בין החוץ הרוגש לפנים השקט. חלק מהזמן אני מציירת ממש מול הנוף עצמו, סופגת את האור והתנועה, וחלק מהזמן אני מכניסה את הציור הביתה וממשיכה לעבוד כשהגינה נשארת רק בזווית העין. בכל פעם אני מחפשת מחדש את הצבעוניות ואת הקומפוזיציה שתשלים את התחושה.

עכשיו אני נמצאת בשלב ה-fine-tuning. אני חוזרת לעלים של העירית, מוסיפה עומק לתורמוסים, ומדייקת את מעט האדום שיש לעירית במרכז כל פרח – עדות וזיכרון לפריחה שכבר איננה, לצד זו שבוערת עכשיו בסגול, וברקע ירוק האביב המורכב מצבעי הטורכיז, הצהוב והכתום.

הכול נעשה ברגישות גדולה, שהרי הרגישות של העשייה היא המביאה ריכוז ושקט לנפש, מחברת לאדמה ומרוממת לרקיע. המטרה שלי היא שכל הציור יעביר את התחושה הזאת של אביב רוחש בגינה. את החיות, את הלהב של הצבע, ואת היופי המנחם שממשיך לצמוח ולהשתנות, דווקא כשהעולם בחוץ כל כך סוער.