להתבונן החוצה | להקשיב פנימה

הגיגים בנושא הכוונה יצירתית בכלל ובצבעי מים בפרט

אֵיךְ אוּכַל לְתָאֵר עֲדִינוּתוֹ שֶׁל פֶּרַח אֶחָד?

בְּכָל הָאֶמְצָעִים הָעוֹמְדִים לִרְשׁוּתִי

וַעֲדַיִן כֹּה מְעַטִּים הֵם

וְכָל אֶחָד

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

השבוע לראשונה העברתי שיעור מקוון של ציור בוטני בצבעי מים לחברה מוכשרת ואהובה שלא ציירה הרבה שנים ולביתה בת ה 12 שמציירת הרבה, אבל לא כל כך בצבעי מים.

השיעור זרם ופילס את דרכו כפי שהתהווה ואני בעקבותיו באיך שחשתי שנכון ומתאים לכל רגע, תוך כדי גישוש והתעניינות מה מתאים לכל אחת מהן ברגע זה ובמשנהו.

אחר כך שאלתי את חברתי אם הן ציפו למשהו קליל ״וכייפי״ יותר וכך היא כתבה לי:

״אני חושבת שהחוויה היתה חזקה ומשמעותית דווקא לאור

העובדה שלא ייצאו תוצרים. השיעור היה עמוק עבור שתינו כל אחת במקומה.

אני חושבת שעצם האפשרות להתחבר למשהו מעבר לתוצאה הוא היה לב העניין״ .

זה הביא אותי לחשוב.

כולנו רוצים ״להשיג״. מונח ההצלחה נקשר מילדותנו ללא הפרד לתחושת הישג והישגים הופכים להיות העיקר. רוב הסמכויות המבוגרות בחיינו, מעבירים לנו מינקות מסר ברור שצריך ״שיצא משהו יפה״ ואנו מבינים שאחרת אין ערך לעשיה ולזמן שהשקענו. אנחנו מתמכרים לדעות החיצוניות של אנשים ומבטלים את שלנו מולן, חרדים מ״כשלונות״ ותובעים מעצמנו (ומאחרים) תמיד להצליח, במיוחד אם השקענו זמן ומאמץ.

כיוצרת וכמדריכה ליצירה, בעיני הצלחה אמתית נמדדת ביכולת שלי יותר ויותר לשחרר את עצמי ואחרים מהצורך השקרי להשיג ״תוצאה״ כמדד לערכי, לכישרוני או לזמן שהשקעתי. לתוצאה עבורי תפקיד עמוק - היא כמראה המשקפת את הדרך שעברתי. התוצאה היא לא סוף המסלול, היא הדרך כולה. הטעויות שבדרך הן המורות הטובות מכל, אפילו שלפעמים ״הרסתי״ את התוצאה. דווקא דרכן אפשר גם ללמוד האם וכיצד ניתן לתקן. ספציפית בצבעי מים, התיקון לעתים רבות מוסיף ולא גורע והוא חלק מהשכבות היוצרות את השלם.

המסר הזה פי אלף חשוב כשמנחים ילדים וצעירים והם חשים שכישלון הוא חלק מתהליך למידה ושטעות ביצירה זה דבר טוב, לא רע, לא מסוכן וטבעי.

בתהליך היצירה אנו חוקרים ולומדים.

צבעי מים בעצם מהותם החומרית הם קודם כל מים שקיפות וזרימה, לפני היותם צבע וכתם והם מהווים כלי נפלא לפתח את היכולת לשחרר ולהתמסר, להתבונן החוצה ולהקשיב לעצמנו, לבחור אם לצוף או לצלול, אם לעקוף סלעי נגף או לחתור לגדה בטוחה.

לכן כמורה אינני מלמדת לצייר, אלא להתבונן החוצה ולהקשיב פנימה.

מהצד, גם אני מצטרפת ומתבוננת וכורה אוזן קשבת לקולות העולים בדרך ומזהה את נטיות הלב ביחד.

אני מראה אפשרויות והתחלות של שבילים ומדגימה מה קורה שעושים כך ומה כשככה, עונה כפי הבנתי לשאלות שעולות בדרך ומעודדת לשאול את השאלות, במקום לבקש תשובות מן המוכן.

הדרך נרקמת ונוצרת ומתהווה תוך כדי הליכה בה. במקום שלפני רגע היה דף חלק מתגלה הצורה בקו וכתם וזו אינה אותה צורה ואותה דרך עבורך ועבורה ועבורי. לפעמים זה מתסכל ולא יודעים לאן השביל מוביל, לפעמים מגיעים למכשול בלתי צפוי או למבוי סתום, לפעמים מקום שאך לפני רגע ניראה סבוך נפתח כהרף עין ובדרך פלא הפך לגשר לשביל הבא. ולפעמים בחסד הכל זורם, פשוט ונוצר כמו מאליו.

הכל טוב ומגדל למי שרוצה ללמוד ולהתמסר ללא ידוע, למי שמתרגש ושמח בחדוות היצירה ומוכן ורוצה להמשיך לעבוד, לעדור, לנכש, להשקות ולטפח את גינתו ולתת לזרע הטמון להפוך לשתיל, לצמח, לפרח ולשאת פרי.

שחר, 4.5.2020

כפר סירקין